Depuis l’apparition de la photographie et du cinéma – des arts bien plus immédiats que la peinture et la sculpture traditionnelles – on a souvent repris cette célèbre citation du philosophe chinois Confucius (nom latinisé de Kong Fuzi) : « une image vaut mille mots », et après le Pop Art, à l’ère de la télé-réalité, des selfies, des réseaux sociaux et des émoticônes, cela n’a jamais semblé plus vrai.

Comme si parler, communiquer, écrire ne servirait plus à rien grâce à tous ces appareils-photo incorporés dans les smartphones, il suffirait de prendre une photo, la poster dans sa story, et on réinventerait l’autobiographie et le roman 2.0.

Mais si les mots n’avaient pas été prononcés avant, serions-nous capables de décoder le choc émotionnel provoqué par l’image seule ?

Crédit: Chen Shuval

Crédit: Chen Shuval

Après une longue carrière dans le secteur de l’éducation informelle et des organisations sociales, ce qu’il a fait pendant longtemps avec des mots dans l’éducation, en tant que directeur d’un centre communautaire, le photographe Chen Shuval nous explique, qu’en ce qui le concerne, la photographie est une continuité aux tonalités Sépia et Noir et Blanc de ce qui a toujours compté pour lui : mettre en exergue une société humaine où l’on verrait tous les hommes de la même manière, sans jugement ni a priori.

Partir de la donnée fondamentale qu’avant les qualitatifs de couleurs de peau, de religion, de zone géographique, de valeurs économiques, d’aspect esthétique, nous sommes tous des êtres humains, à la seule particularité faite de nos expériences. « Je fais des portraits en noir et blanc, j’aide les gens à montrer au monde entier leur humanité et je vois toujours que nous sommes tous des êtres humains ».

Crédit: Chen Shuval

Crédit: Chen Shuval

Le regard de l’autre, Chen Shuval l’a pris de plein fouet à l’âge de vingt-six ans, lorsqu’il a été diagnostiqué du Sida. L’appréhension, la peur, le rejet, le dégoût, la condamnation, autant de sentiments d’hostilité qui se lit dans les yeux de celui qui accuse sans connaître.

Ces inconnus anonymes, l’homme puis le photographe a appris à les voir sans jugement immédiat, ne pas juger ceux qui l’ont pointé du doigt et au contraire, leur tendre la main, les voir comme des hommes ; avec un coeur.

A travers le projet « Dinosaures » (« דינוזאורים »), Chen Shuval met en avant des femmes et des hommes israéliens qui ont tous été victimes du Sida dans les années 1980-1990 et qui ont permis un changement et un dialogue de la société israélienne face aux victimes et à la maladie.

מה הייתם עושים אם היו אומרים שנשארו לכם עוד עשר שנים לחיות?לפני שנה עוד הייתי מנהל מתנ"ס. ניהלתי קרוב ל 150 עובדים ותקציב דו ספרתי (במיליונים), השתתפתי בישיבות עם בכירי העירייה ופיתחתי תכניות לאלפי תושבים. וככל שרבו הסמכויות והמותרות, כך גם המגבלות והפשרות והרגשתי ששכחתי את הסיבה לשמה באתי ושאני חייב לעצור הכל ולחפש את התובנות שקיבלתי פעם, ביום הראשון של שארית חיי. הרגשתי שכדי לדעת איך להמשיך קדימה אני חייב לחזור אחורה. ליום בו שכבתי בבית החולים רועד מקור וקודח מחום ורופאים שנכנסים ויוצאים ומתמחה אחת שנשארת ומחזיקה לי את היד. אמרו שנשארו לי עוד עשר שנים לחיות. הייתי בן 26.וכשראיתי את המוות, הבנתי את החיים וידעתי שאני מוכרח להתחייב לרגע הזה – כדי שלא אשכח. כי התובנות וההבטחות שהבטחתי לעצמי בימים ההם, הן אלה שהניעו וכיוונו אותי מאז, עיצבו את חיי ושמרו עליהם שיהיו מה שהם נועדו להיות.עשר השנים שהוקצבו עברו ועברו עוד עשר ואני נבהלתי דווקא כשראיתי שהחיים משכיחים ממני את המוות ואת הרגע ההוא.לפני שנה הגשתי את מכתב ההתפטרות, פתחתי את קופות החיסכון והגדרתי לעצמי שנה לחפש ולמצוא שוב את מה שידעתי פעם. כמו ילד השדה הרגשתי גם אני ש"רחוק מן השדה אני עוד מחפש את השבילים שאז גילה הנער". באותו הלילה, בעודי עומד במרפסת מעשן סיגריה ומסתכל על הרחוב שהתרוקן גם הוא, ידעתי מה אני הולך לעשות. עם המצלמה, כמובן. הרי היא זו שבשנים האחרונות משמשת לי כפה ומאפשרת לי לשתוק. קראתי לחברים שלי מאז, אלה שנשארו חיים מבין כל אלה שזמנם הוקצב. הם ואני איתם, ידענו אז בדיוק מה אנחנו הולכים לעשות בשנים שנשארו לנו – לשנות את העולם. ביחד עשינו היסטוריה, שאף אחד לא רצה לשמוע ממנה אז ואף אחד לא מדבר עליה גם היום, למרות שהשפיעה על החיים של כולם (קופות חולים, פסקי דין לעבודה, חברות ביטוח, כללי האתיקה, רפואת שיניים, תכניות חינוך, התנהלות רוקחים ורופאים ועוד ועוד).והם באו. כל אחד ואחת מהחיים המלאים שבנו לעצמם אחרי שפגה תקופת ההקצבה, התיישבו על הכיסא ואני צילמתי. ותוך כדי המפגשים ובעבודה שביניהם, מצאתי את שחיפשתי. את הזיכרונות ואת ההבטחות והסיבות. את המשמעות ואת הגאווה.התהליך שלי נהיה גם שלהם ושוב חזרנו לעשות היסטוריה ולשנות את העולם. לעמוד ביחד זקופים אל מול כולם ולהגיד – אנחנו כאן. עדיין. דינוזאורים.וכך, בדיוק שנה אחרי שהתפטרתי ועשרים שנים מאז אמרו שנשארו לי עוד עשר שנים לחיות תיפתח התערוכה שתסגור את המעגל. התערוכה הראשונה שלי וראשונה מסוגה בכללכל הפרטים והזמנות יפורסמו בקרוב אבל את התאריך תשריינו כבר עכשיו: מוצ"ש ה 1.12.2018.מוזמנים לשתף ומוזמנים מאד לבואתודה גדולה לכל השותפים לתהליך ותודה ענקית ל Adi Alon על הסרטון וקטעי הוידאו.סטודיו גברא – בית ספר לצילום מוזיאון בית הבאר עיריית תל-אביב-יפו דף הזדהות ותמיכה בארגון החיים עם HIV

פורסם על ידי ‏‎Chen Shuval‎‏ ב- יום שבת, 3 בנובמבר 2018

Et ce qui inspire toujours autant Chen, ce sont tous les détails qui composent la vie d’une personne et qui en fait ce qu’elle est : « au début, ils viennent se faire photographier pour moi mais lentement les rôles changent et je suis là pour raconter leur histoire – en une seule photo ».

Crédit: Chen Shuval

Crédit: Chen Shuval